החלטה בתיק הע"ז 2032-09

1.         בתום שמיעת פרשת התביעה טען ב"כ הנאשמים כי אין להשיב לאשמה וזאת משאין בראיות התביעה להוכיח ולו לכאורה את האשמה המיוחסת לנאשמים;

טענות הנאשמים בתמצית-

2.         קיים ספק סביר אשר לזהות העובדים המפורטים בכתב האישום. לא ברור אם הם האנשים  אשר אותרו על ידי המפקחים ביום הביקורת.

3.         על המאשימה היה לזמן את האיש אשר נחקר לטענתה על ידי המפקחים במועד הביקורת היזומה או לכל הפחות לציין את שמו בכתב האישום ולנסות לקשור אותו אל הנאשמים.

4.         הקשר היחיד בין העבירות לכאורה לבין הביקורת המתוארת בתיאור המקרה הינו אמירה עלומה (מא/1) לפיה - " במהלך הביקורת הגיע למקום מנהל העבודה מטעם חברת אבי ליברמן בע"מ הוא הזדהה בפנינו ונמנע מלתת לנו עדות וביקש שנפנה לחברה לקבלת פרטים נוספים".. (שורות 8-10)

5.         בנוסף המאשימה נמנעה מלהביא לעדות עדה נוספת שפרטיה מופיעים בכתב האישום - עו"ד פרייס.

6.         אשר להודאת הנאשמים כי התקשרו בחוזה לביצוע עבודות עבור עירית נס ציונה- החוזה לא הוצג בפני בית הדין, לא ידוע במה מדובר, לא הוצג כתב כמויות וכן אין לדעת האם העירייה התקשרה עם קבלנים נוספים בקשר לעבודות שיפוץ וכד'. לאור האמור המאשימה לא יכולה להבנות מהודאת הנאשמת.

טענות המאשימה-

7.         הנאשמים הודו כי הנאשמת 1 התקשרה ביום 19.5.03 עם החברה הכלכלית לפיתוח נס ציונה בהסכם לביצוע עבודות שיפוץ במבנה השייך לעירית נס ציונה. לפיכך ומשלגרסת המפקחים בוצעה ביקורת בעירית נס ציונה ונמצאו בה עובדים,מתקיימת החזקה המשפטית כי אותם עובדים הועסקו על ידי הנאשמת.

8.         בשלב זה אל לבית הדין לדקדק בראיות המאשימה ודי שימצא ולו בדל של ראיה הקושרת בין העובדים לבין הנאשמת.

דיון והכרעה-

9.         סעיף  158 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, קובע כדלקמן:

            " נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182-183 יחולו גם על זיכוי גם לפי סעיף זה".

10.        הוראה זו מאפשרת זיכויו של נאשם בתום פרשת התביעה ככל שלא הוכחה אשמתו לכאורה.

11 .       על משמעות ההחלטה כי אין להשיב לאשמה נכתב כדלקמן:

            "אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני 'מה' להתגונן, וראוי לזכותו". (י. קדמי על סדר הדין בפלילים, תשס"ג-2003, חלק שני, כרך א', עמ' 1049).

12.        בע"פ 732/76 מד"י- כחלון,  פד"י  לב (1) 170, נקבע אימתי התביעה עמדה בחובתה להוכחת אשמה לכאורה של נאשם.בעניין כחלון נקבע כי:

            "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו  בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן  והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון  בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצרות אותה. מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".

13.        השאלה אשר יש לבחון הינה האם הוקמה תשתית ראיתית מספקת על מנת שתידחה טענת אין להשיב לאשמה. אשר לתשתית הראייתית הדרושה לצורך דחיית טענה זו נקבע כדלקמן: